מדיניות חברתית כלכלית

התורה מתעלה מעל לכל מדיניות כלכלית מקובלת. נקודת המוצא שלה שונה. היא רואה את עם ישראל כחברה ערכית, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. לכן החברה הישראלית צריכה להיות חברת חסד. לשם כך יש מקום להעדיף את המדיניות הכלכלית המתאימה ביותר להשגת יעוד זה, אולם אין למצוא בתורה העדפה עקרונית לשיטה מסוימת.

חובות היחיד וחובת הציבור

חובת הצדקה אינה רק אישית היא גם ציבורית. הרמב”ם מדגיש זאת באומרו (הל’ מתנות עניים ט ג):

מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.

גם הקהילה אחראית אפוא על הצדקה, והיא גובה לשם כך כסף ומצרכים מהציבור. מס זה פרוגרסיבי ומוטל על כל הציבור, גם על מי שבאופן אישי פטור מכל חובה משפטית. דבר זה מוכח מהרמב”ם בהלכות נחלות פרק יא (יא):

ומי שנשתטה או שנתחרש, בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי.

מדוע מטילים על השוטה חובת השתתפות בצדקה, הרי הוא פטור מכל המצוות?

התשובה לכך נמצאת לענ”ד בדברי הריטב”א (כתובות מט ב) המסביר את הכפייה לצדקה משום מחסורם של עניים. כלומר, צורכי העניים מחייבים את הציבור. אף שאין כופין את היחיד על הצדקה, במסגרת הציבורית הכפייה  מותרת. זהו מעין מס ומס אפשר לגבות גם משוטה חסר דעת.

יש הבדל מהותי בגדר המצווה בין היחיד לציבור. הציבור חייב לדאוג לכך שהעניים יקבלו. אחריותו למנוע את העוני בחברה. היחיד, לעומת זאת חייב לתת, לפתוח את הלב ולפתח רגישות מוסרית. לכן אין הצדקה הממסדית פוטרת את היחיד מחובת צדקה אישית.