ללמוד במדרשה? למה?

אז למה בכלל ללמוד במדרשה?F0_0240_0222_ravrami

טלי, בוגרת התוכנית המלאה שלומדת היום בתוכנית ההוראה עונה על השאלה:

בזמן שנת השירות הלאומי התלבטתי בשאלה המציקה “מה עושים שנה הבאה?”. האפשרויות כיום הן ממש מגוונות: שנת שירות נוספת, לימודים, “שנת חופש”-פסיכומטרי עבודה, וכמובן- מדרשה. בהתחלה בכלל לא שקלתי ללמוד במדרשה שנה שלמה כאופציה. “מה,הרי אני  מספיק דוסית!” אמרתי לעצמי, אני הרי מכירה את עצמי, ב”ה מכירה קצת את ה’ קצת את התורה שלו…לא, זה בטח לא מתאים לי. והעניינים התגלגלו ומצאתי את עצמי לומדת שנה שלמה בתכנית המלאה של מדרשת אביב.

למה באתי דווקא לפה? כי היה פה שמח. פשוט ככה. ויכולתי לזהות, עוד מבחוץ, שזה מקום שהוא ממש בית. מקום שבו מקשיבים, מתקרבים לה’, לתורתו ולבניו. זה הרבה מעבר לשיעורים בודדים. כמובן שכל לימוד מקדם, אבל החוויה המיוחדת הזאת של להיות חלק מקבוצה של בנות (מקסימות, חברותיי הטובות כיום) שכולן רוצות לפגוש את התורה בצורה בלתי אמצעית, שכולן רוצות להכיר את עצמן ואת ה’ יותר לעומק- היא חוויה שאני מרגישה שיכולתי לחוות בצורה הזאת במקום המיוחד הזה שהוא מדרשת אביב.

מצאתי כאן בית. צוות מדהים של אנשים שמחים ויראי שמיים, שעוסקים בתורה ו”מדביקים” אחרים באהבה הגדולה הזאת לדבר ה’. מצאתי הקשבה אמיתית ועצומה, שכמותה כמעט ולא פגשתי במקומות אחרים. מצאתי קבלה- של סגנונות שונים, של רקעים שונים, של אנשים עם כיפה ו”עם כיפת שמיים” לראשם. מצאתי שמחה וניגון. בעיקר מצאתי את החץ המכוון אותי להיות פשוט- אני. בצורה הכי טובה שרק אפשר, ומצאתי את הקשר שלי לדבר הנפלא שקוראים לו לימוד תורה. את החירות לפתוח ספר, ולהרגיש שזו דרך להתקרב לה’ יתברך ולעשות רצונו בלב שלם.

בתכנית ההוראה (שכיום אני לומדת בה) מצאתי הרבה דגש על חינוך אמיתי, על משמעת עצמית, על רכישת כלים בעבודת ה’ מתוך מחשבה עמוקה שמחנך מעביר קודם כל את אישיותו. מצאתי הכוונה לשים לב לעצמי, להקשיב לעצמי- איפה אני במיטבי, ואת זה להביא בע”ה לתלמידים שלי. מצאתי המון יחס אישי ואוהב.

אני לוקחת איתי את הקשר לתורת ה’, את הטעם המתוק של עוד שיצאתי איתו מהתכנית המלאה- תמיד להתקרב אל ה’, להקשיב לדברו המדבר אלינו מכל העולם. את השמחה המיוחדת של “ביחד” בשבתות ובחגים, את שלל העצות הטובות שקיבלתי מכל הרבנים והרבניות: עצות שבע”ה ילוו אותי בהקמת הבית שלי, בחינוך ילדיי, ובמקצועי. את הדוגמה האישית של אנשים אוהבים שמוסרים את נפשם לחינוך בנות ישראל, את הידיעה שאנשים אלו כיוונו אותי אל קצה החוט שדרכו אני אמורה להיות אני הכי טוב שאפשר, למסור את הנפש על שליחותי המיוחדת לי בעולם, לשמוח, לעבוד את ה’, ולאהוב אותו, את תורתו ואת עמו.